צל צלו
2018-2020, טפטוף צבעי זכוכית/ רישום באמצעות נייר קופי על שכבות של נייר משי, גדלים שונים
צל צלו של זיכרון, עולה מצילומי ילדות דהויים, וממכתבים מאב, המנוסחים בשפת עבר פיוטית ובכתב יד מסורבל. זיכרון חמקמק שהניסיון העיקש לנסות לאחוז בו נדון לכישלון מראש. קטעי זיכרונות חזותיים, ביטויים מילוליים, אירועים חולפים נארגים יחדיו ומתלפפים באופן שאינו ניתן לפירוק והגדרה בהירה, כשמה שניתן לאחוז בו הוא חמקמק ובעל חוקיות סמויה.
ואולי, הניסיון כאן הוא דווקא להרפות, לטשטש ולהניח לזיכרון להתחמק?
איך נבנה ארכיון הזיכרון האישי? איך הוא מקוטלג? כיצד ניתן ליצור בו ארגון וניפוי? האם זה בכלל ניתן ?
חלקי מידע, פרטים ורמזים המופיעים בצילומים משפחתיים, מכתבים ומסמכים למיניהם,
עובדו בתהליך היצירה בניסיון לבנות זהות משפחתית, אישית, שנותרה פרגמנטרית .
העבודות בנויות מפורמטים קטנים המוצבים זה ליד זה. הן עשויות מנייר המשי
בתהליך low-tech ידני תוך שכפול רפטטיבי של דימוי. הם נעשו באמצעות נייר קופי
או באמצעות ספיגת צבע נוזלי בשכבות רבות של דפים. הדפים חוברו יחדיו למעין פנקסים
בעלי מידה של שקיפות המותירים רישום חלקי, דהוי ועמום.
העבודות הוצגו ב2020 בתערוכת יחיד שנקראה צל צלו בגלריית מקום לאמנות בתל אביב.
התערוכה שילבה בין עבודות חדשות ובין מספר עבודות מהסדרה עבודות מילים
(שמוצגות באתר בקטגוריה נפרדת).
